בין התאריכים 25.3-1.4 השתתפתי בפרויקט תגלית, לא רק כקצין ישראלי, אלא גם כאדם שפוגש מחדש את הזהות היהודית והישראלית שלו דרך עיניים אחרות.
המשלחת כללה 30 צעירים אמריקאים בגילאי 25-28, יחד עם 7 קצינים מצה״ל. במהלך השבוע יצאנו למסע משותף ברחבי הארץ-מצפת והכנרת, דרך מצדה וים המלח, ועד עוטף עזה, ירושלים ותל אביב.
כבר מההתחלה נוצר חיבור אמיתי. השיחות היו פתוחות וכנות, לעיתים לא פשוטות. הם שאלו על השירות שלנו כלוחמים, ואנחנו שמענו מהם על ההתמודדות שלהם כיהודים בחו״ל, בחזית ההסברה והתמודדות עם אנטישמיות, במיוחד בתקופה הנוכחית.
ציפיתי שהם יהיו פחות מחוברים למה שקורה כאן, אבל המציאות הייתה אחרת לגמרי. פגשתי צעירים מעורבים, שמכירים את המצב, אכפת להם, ורוצים להבין יותר את המשמעות של להיות יהודי בארץ ישראל.
אחד הדברים המשמעותיים ביותר היו מעגלי השיח. לא רק טיול, אלא מקום לשאול שאלות אמיתיות ולדבר על נושאים מורכבים -זהות יהודית, המצב בישראל, התבוללות ועלייה.
שיחה אחת שנשארה איתי הייתה על התבוללות. חלק מהמשתתפים שיתפו בזוגיות עם בני זוג שאינם יהודים. כמה שבועות לאחר התוכנית קיבלתי הודעה מאחת המשתתפות, שסיפרה שהחליטה להיפרד מבן זוגה מתוך הבנה עמוקה של הזהות שלה ומה שהיא רוצה לעתיד. זה היה רגע שהמחיש לי עד כמה לחוויה הזו יש השפעה אמיתית.
הביקור בעוטף עזה היה משמעותי במיוחד. שיתפנו על אירועי ה־7 באוקטובר, ואני סיפרתי על הקרב של הפלוגה שלי בקיבוץ כיסופים ועל הלוחמים שאיבדנו. זה היה קשה, אבל גם שם נוצר חיבור עמוק. המשתתפים ביקשו להמשיך לעקוב אחרי סיפורי הנופלים בדפי הזיכרון כדי להמשיך לשתף את סיפורי החללים בחזרתם הבייתה.
גם המעבר מיד ושם להר הרצל היה רגע חזק. הוא המחיש בצורה פשוטה וברורה את המעבר מהשואה לתקומה, הדרך שעבר העם היהודי ואת המשמעות של מדינה שמגינה על עצמה. היה לי חשוב להסביר את ההבדל – בין מציאות של חוסר אונים לבין מציאות שבה יש מי שמגן, נלחם ונופל למען קיום העם והמדינה.
כשאני מסתכל על החוויה הזו היום, הדבר הכי משמעותי מבחינתי הוא הקשרים שנוצרו. אנשים שלא נשארו אדישים – אלא חזרו הביתה עם רצון לפעול, להשפיע ולהישאר מחוברים. הם פועלים, מדברים, מתמודדים עם אנטישמיות ולא חוששים לעמוד לצד האמת כפי שראו אותה כאן. חלקם אף מנסים לארגן משלחות התנדבות בארץ.
עבורי, זו הייתה תזכורת עד כמה לתגלית יש השפעה אמיתית – לא רק בזמן התוכנית, אלא הרבה אחריה.
